אנחנו מעלים על המפות את המידע הזה שאספנו במשך השנים ויוצרים מפות. יצירה. בהחלט אפשר לקרוא לזה כך, אפילו שזה לא כמו פעם כשממש ציירו מפות. כשלמדתי קרטוגרפיה ימית באיטליה, בחודש הראשון עשינו מפה כמו שעשו פעם, לפני המחשבים והתוכנות. המפה שעשיתי תלויה על הקיר בחדר שלי בעבודה וכתוב שם למטה בקטן Limor’s first chart.

אם הייתי צריכה לצייר את המפות כמו שעשו פעם לא הייתי עומדת בזה. אני אדם מאד סבלני (אולי כבר לא כמו פעם), אבל לצייר עם רפידוגרפים קווי עומק, נקודות עומק… מזוכיסטי למדי הייתי אומרת. היום בקליק אחד בתוכנות יעודיות הופכים קובץ טקסט של מיקום (x,y) ועומק לנקודות עומק יפות בצורה שבו הן תופענה בסוף במפה המוגמרת.

הערת ביניים: לא בא לי לכתוב ולמחוק ולחשוב ולנסח ולמחוק ושוב לכתוב. אחרת אני פשוט לא אספר. וזה יהיה הפסד שלי ואולי אולי גם שלכם. אז סליחה מראש על ניסוח קלוקל, שגיעוט קטיב, או כל עניין אחר. באלי פשוט לתת לזרם התודעה להפליג, אז תנסו לזרום איתי…

וכמו שאני אומרת בתחילת כל מצגת שאני מעבירה. תרגישו בנוח להפסיק אותי באמצע, לשאול. זה לא מפריע לי. המצגות שלי מהתקופה האחרונה מלאות בתמונות. לכל תמונה יש סיפור. למה זה טוב? כשאתם מגיעים להציג את הנושא שלכם באיזשהו כנס, תמיד אומרים שיש לך 40 דקות… הזמן עובר וזה הופך ל- 30… 20… 15 דקות ועוד שתיים לשאלות של הקהל. ממש ספירה לאחור. אז כשהמצגת מלאה בתמונות אתם פשוט מחליטים על הדרך על מה לדלג ואז אם אתם מדלגים על תמונה, זה לא נורא, הקהל פשוט נהנה מהתמונה וממשיכים הלאה. אם אתם מדלגים על טקסט זה מעצבן. אני מתרגזת כשאני רואה מצגות מלאות בשקפים וכשאין זמן "מריצים אותן קדימה"… תמונות זה כיף. כל תמונה מזכירה לי נושא ואני מחליטה לפי קוצר הזמן על מה לדבר ועל מה לא.

אני מסתכלת על המצגות שלי ועל האבולוציה שלהן. פעם היה הרבה כתוב. מלא טקסט. הלחץ. שלא אשכח כלום. שאם אתבלבל, פשוט אקרא. עם הזמן זה הצטמצם. פחות טקסט, יותר טוב, אמרו יודעי דבר, אמני המצגות. צודקים. אבל זה עניין של ביטחון וכשמדברים על נושא שמכירים ואוהבים. ולא שאין התרגשות. תמיד יש התרגשות לפני הצגת דברים, גם אם הכי בטוחים והכי יודעים. תמיד יש התרגשות ויותר מזה (!) אבל הנה מתחילה לדבר ואחרי דקה או שתיים זה זורם, היום גם אם יש בלאק אאוט פתאום, מתנצלת, מודה שמתרגשת וממשיכה הלאה. לא קרה כלום. וכשיש תמונות ולא טקסט התוכן גם משתנה, מקבל צורה אחרת וסיפורים אחרים בכל פעם, כך שמי שרואה אותי שוב, לרוב לא משתעמם. נחמד.